לפני כמה שבועות, הייתה לי שיחה עם לקוחה שסיפרה לי שחשוב לה שהסלון שלה יהיה מסודר. לפעמים כדי שהוא יהיה מסודר היא אוספת את מה שהיא מוצאת בסלון ופשוט מניחה את זה בחדר של הילד שלו זה שייך. החדרים של הילדים גם ככה מבולגנים אז מה זה עוד ערימה קטנה. מעבר לזה, היא שיתפה אותי שהיא מצפה שהילדים יסדרו את החדר בעצמם והיא מזכירה להם ומבקשת מהם ואם הם לא עושים את זה בסוף היא מסדרת כדי שהעוזרת תוכל לנקות.
אולי יעניין אותך גם:
>> לזמן מוגבל: הספר הדיגיטלי בית שעובד בשבילך בהטבה מיוחדת
>> קורס דיגיטלי – ארגון ארון שנשאר מסודר לאורך זמן
>> לכבוד עונת המעברים: קורס דיגיטלי "עוברים דירה" בשיטת שירי פופינס
כשהלקוחה הזו שיתפה אותי מה קורה אצלה בבית היא גם מיד אמרה שהיא יודעת שאני חושבת שהילדים הם לא הבעיה אבל אצלה הם כן. חשוב לי לדייק. ילדים אינטואיטיביים, פותחים, מניחים ולא מחזירים. במילה אחת – בלאגניסטים ועדיין זאת לא הבעיה!! הבעיה היא שהבית לא מותאם לעובדה שהם בלאגניסטים. הם מוציאים בגד מהארון והכל נשפך? זה לא הילד, זה הארגון של הארון. גם למבוגר זה היה נשפך. אם כבר כל הבגדים על הרצפה, זה מזמין גם לשפוך צעצועים. על זה מתווספת ערימה של הדברים שנאספו מהסלון ובסוטף גם יש ציפייה שהילד יתמודד לבד כי זה החדר שלו. יתמודדו לבד, איך? איזה כלים יש להם? איך הם אמורים להתמודד? הם ילדים!! יש להם תקציב ללכת ללמוד איך לארגן את הבית? להביא מסדרת? אה, רעיון מצוין אולי אפשר לשלוח אותם לפסיכולוגית….
השיחה הזאת החזירה אותי לגיל ההתבגרות. שבו אמא שלי מצאה את הפסיכולוגית הכי טובה שיש ובאחת הפגישות איתה, הייתה ועידת פיסגה שבה ישבנו היא, אני ואמא שלי. אמא שלי שיתפה שאני מבלגנת את הסלון ולא מסדרת את החדר. הפסיכולוגית המהוללת, לא בציניות, היא באמת פסיכולוגית בכירה, אמרה שבחדר שלי אני יכולה לעשות מה שאני רוצה אבל בסלון אני צריכה לעשות מה שאמא שלי רוצה. הבת הסוררת המבולגנת ולא מתחשבת, צריכה להתיישר לפי חוקי הבית. מה הפסיכולוגית כבר יכלה להגיד? כמה באמת אכפת לה ממה שקורה אצלנו בבית?
היא לא יודעת שום דבר לגבי מה שקורה בבית. היא לא יודעת מה ההרגלים שלנו, היא לא יודעת שאמא שלי עושה כביסה אחת לשבועיים ושהיא לא מרשה לי לכבס כי זה התחום שלה, היא לא יודעת כמה שימורים פגי תוקף יש לנו במזווה או שאי אפשר להתאמן בפיתוח קול כשהפסנתר בסלון מול שולחן העבודה של אמא שלי וס״מ מהטלויזיה של אבא שלי. היא לא יודעת שהאחסון באמבטיה מפוצץ שיט ואין לי מקום אפילו לשים שם דאודורנט. אז הנדתי בראשי להסכמה, מה יכולתי להגיד? שאני אתווכח? הרי אני ילדה והן מבוגרות, ברור שאני הבעיה… מאוד נוח להגיד שהילדים הם הבעיה.
רק עכשיו כשאני כותבת את הפוסט הזה אני קולטת עד כמה השיחה הזו השפיעה עליי. מניסיון, אני יודעת להגיד לך, נדירות הפעמים שבהן הילדים הם הבעיה. הילדים לא מסדרים את החדר? אולי הוא לא מאורגן נכון? אולי במקום מדפים כדאי לשים מגירות? אולי המתלה של המגבת גבוה להם מדי? אולי אין מקום לבגדי ביניים? אולי עדיף סל כביסה בלי מכסה? ואולי רק אולי… הם לא מסדרים כי הם צריכים נוכחות הורית כדי לסדר וגם זה בסדר. למה להפוך להם את זה למטלה שנואה כשאפשר להפוך את זה לזמן איכות עם הילד?
עוד הבהרה חשובה, אני לא חושבת שהאמא צריכה להיות השפחה של הבית ולסדר ולנקות כל היום. אני כן חושבת שלאמא, אם זה מה שהיא רוצה כמובן, יש את היכולת לקחת את ההובלה והניהול של הבית. יש לה תקציב, יש לה פרספקטיבה לראות את הצרכים של כולם ויש לה גם את האחריות לארגן את הבית כך שיתאים ליכולות של הילד בשביל שהוא יוכל לבצע את המשימות שלו.
תמונת קאבר unsplash